🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפתיחת פרשת וירא, מתואר אברהם אבינו יושב בפתח אוהלו, ומצפה לאורחים. כאשר הוא רואה שלושה אנשים מתקרבים, הוא רץ לקראתם ומשתחווה להם ארצה. פשוטו של מקרא הוא שהשתחווה לפני האורחים מרוב התלהבותו לארח אותם. אך חידוש נפלא מגלה לנו ספר "באר מים חיים" (לבעל "סידורו של שבת"): ההשתחוויה כלל אינה לאורחים עצמם — אלא לבורא עולם, מתוך הודיה על הזכות שזומנה לו.
מתאר הכתוב את אברהם אבינו יושב "פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" — ממתין, מצפה, כמעט מחכה בכיליון עיניים לאורחים שיבואו. אצל אברהם אבינו, לא ייתכן יום בלי הזדמנות לקיים מצוות הכנסת אורחים. "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה". כשראה אותם, הוא רץ לקראתם, ומיד השתחווה ארצה. לפי פשוטו, זה ביטוי להשתוקקותו העצומה — הוא כמעט מתחנן שיבואו אליו.
אך מסביר ספר "באר מים חיים" הסבר נפלא: "וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" אינה השתחוויה לפני האורחים, אלא לפני בורא עולם. על מה השתחווה אברהם? על כך שהקדוש ברוך הוא זימן לידיו, ממש באותו רגע, את מצוות הכנסת האורחים. השמחה שלו הייתה כה עצומה על עצם הזכייה במצווה, עד שהוא לא יכול היה שלא להשתחוות מיד ולהודות לבורא עולם עליה.
וכאן מבואר ההבדל היסודי בין אברהם ללוט אחיינו, ששניהם, בסופו של דבר, הכניסו אורחים. לוט, כאשר מגיעים אליו אורחים שאין להם מקום ללון, מכניס אותם לביתו — הוא נענה למצווה כשהיא מזדמנת לפניו. אבל אברהם אינו מחכה בסבלנות שתבוא המצווה אליו — הוא מחפש אותה, יושב בפתח האוהל, יוצא לחפש עוברי דרך שיוכל לארח. וכאשר בורא עולם מזמן לידו את המצווה, הוא מרגיש שזכה באוצר נפלא ממש, ולכן משתחווה ומודה על כך מיד.
מכאן לומדים יסוד גדול הנוגע לכל אדם, בכל מצווה: כאשר אדם זוכה למצווה גדולה וחשובה — לא רק "הודו" הוא מקבל על שקיים אותה כראוי, אלא ראוי לו כבר בְּרֶגַע שהמצווה נזדמנה לפניו להודות לבורא עולם, על שזימן לידיו אוצר כזה. זה ההבדל שבין מי שרואה מצווה כמטלה שיש למלא, לבין מי שרואה בכל הזדמנות למצווה — עוד לפני שביצע אותה בפועל — מתנה של ממש, וכבר על כך מודה מכל הלב.